הערה: הלכות האבלות דלקמן הינן כלליות, ויש לעשות שאלת חכם בכל עניין לגופו, ובפרט לגבי תאריכי סיום השבעה, שלושים והשנה.

אלו הם הקרובים שכשנפטרים צריך לנהוג בהם דיני אבלות כמבואר לקמן: אביו, אמו, בנו, ביתו, אחיו, אחותו, האשה לבעלה והבעל לאישתו. ואולם על אביו ואמו האבלות חמורה יותר בכמה דינים כפי שיבואר.

משעת פטירה עד הקבורה – דין אנינות:

א. משעת פטירתו של אדם נקראים קרוביו (הנ"ל) - אננים , ורק לאחר הקבורה נקראים אבלים. האונן צריך להתעסק בהכנת הקבורה, ולכן הוא פטור מכל מצוות עשה, ברכת המזון, תפילה. כשאוכל חייב בנטילת ידיים ופטור מברכות. ואסור בבשר ויין ואסור בלימוד תורה. כל זמן שלא נקבר המת יכול האונן להישאר במנעליו הרגילים. בשבת ויום טוב אין דיני אנינות וחייב בכל המצוות.

הקבורה ויום האבל הראשון:

ב. מנהג ירושלים שיוצאי ירך המנוח לא ילכו אחר מיטת האב משום שנגרם לו צער בכך, ולכן בארץ ישראל ילכו הבנים לקבר לפני המיטה. אבל אחר מיטת האם מותר.

ג. יש להקפיד על הפרדה נאותה בין גברים לנשים בשעת ההספדים וההלויה.

ד. בשעת הלוויה נוהגים לומר מזמור "יושב בסתר עליון" (תהלים צא), ו"אנא בכח". בקבורת אישה נוהגים להוסיף גם "אשת חיל".

ה. מצוה להשתתף בכיסוי הקבר ואין מוסרים המעדר מיד ליד.

ו. בתום הקבורה האבלים מברכים בעמידה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת! וקורעים את הבגד העליון לאורכו כ- 9 ס"מ. (לספרדים - בחולצה, לאשכנזים - גם במעיל). על אב ואם קורעים מצד שמאל גם את החולצה והגופיה כנגד הלב. על שאר קרובים קורעים מצד ימין, והנשים האבלות גם יעשו כן לכשיגיעו לביתן, משום צניעות, ויש להשאר עם בגדים אלו עד לשיקומו מהשבעה.

ז. מצוה להספיד המת כראוי לו לפי מעלותיו האמיתיות שהיו בו, ולאמר דברים המכניעים את הלבבות ומעוררים את השומעים לבכי וללימוד ממעשיו ודרכיו הטובים של המנוח/ה.

ח. במועד ובראשי חודשים, בחנוכה ובפורים, וכן בחודש ניסן אין מספידים, ואם המנוח היה תלמיד חכם מספידים בפניו לפני הקבורה, ובחודש ניסן אף לאחר הקבורה מספידים ת"ח.

ט. האבלים חולצים מנעליהם לאחר הקבורה ואז יחשב להתחלת ימי השבעה, ויכולים לחלוץ משיגעו לביתם.

י. סעודה ראשונה לאחר הקבורה נקראת "הבראה", והשכנים או הקרובים מביאים לאבל לאכול משלהם, ולא יאכל האבל משלו אבל לשתות משלו מותר, והספרדים נוהגים לאכול פת ביצים ועדשים וכדו' ונותנים הלחם ביד, וכן מברכים ברכת המזון מיוחדת לאבלים. ואשכנזים נוהגים להברות במזונות ושתיה בלבד.

יא. ביום הראשון לאבל, אף לאחר הקבורה, לא יניחו האבלים תפילין.

דברים הנוהגים בימי השבעה:

יב. אמרו חז"ל: "שלושה (ימים) לבכי, ושבעה למספד" ולכן ישתדלו לבל יבכו יותר מכך.

יג. האבל אסור בשחוק וקלות ראש וכן אין לו לשחק עם תינוק בימי השבעה.

יד. איסור עשיית מלאכה של פרנסה, וכן מלאכות כסריגה ותפירה אסורות לאשה שאבלה בעצמה, אולם עשיית צרכי הבית ובני הבית כגון בישול וניקיון מותרים, וטוב שיעשו ע"י אחרים.

טו. איסור רחיצה של כל גופו, אפילו במים צוננים, ואפילו לכבוד שבת אסור. ומותר לרחוץ רק פניו וידיו במים צוננים כל השבעה. טז. אסור למרוח בשמים ושמנים למיניהם, אבל לרפואה דחופה, מותר. איפור ותכשיטים אסורים.

יז. איסור נעילת סנדל ונעליים מעור.

יח. איסור תשמיש המיטה, אבל שאר הרחקות האסורות בזמן נידתה - מותרות.

יט. איסור לימוד תורה, מותר ללמוד הלכות אבלות (ובדף זה), ובספר איוב ואגדות החורבן וכיוצ"ב.

כ. אסור ללבוש בגדים מכובסים, וכן לכבס ולגהץ בגדים אף לצורך אחר השבעה, ולצורך תינוקות מותר.

כא. אבל על אביו או על אמו שהחליף בגדיו צריך לקורעם שנית.

כב. איסור לשבת על כיסא גבוה מ-3 טפחים מהקרקע, ולכן ישבו האבלים על מזרונים וכדו'.

כג. איסור שאילת שלום כל השבעה.

כד. אכילת בשר ושתיית מעט יין, מותרת לאבל בשבעה, ויש מחמירים, וכן ברכת שהחיינו מותרת.

כה. רצוי שהאבלים יתפללו בבית שבו יושבים שבעה ואז אין אומרים וידוי ונפילת אפיים, וכשהציבור מוציאים ס"ת, ילכו לביהכנ"ס ויתפללו כסדר הרגיל.

כו. נוהגים לכסות את מראות הבית שיושבים בו שבעה, ויש בזה כמה טעמים.

כז. מדליקים נר לע"נ המנוח/ה בכל יום בשבעה, בבית שיושבים שם, וטוב שיהיה משמן זית.

כח. בנוסף אסור גם בדברים שאסורים כל השלושים וכל השנה הראשונה - כדלקמן.

כט. כל הנ"ל נוהג באבל עצמו ולא בבני משפחתו.

ל. יום שישי, כשעתיים לפני כניסת השבת, יקום האבל מן הארץ. ירחץ פניו ידיו ורגליו בצונן. יחליף את בגדיו העליונים לבגדים נקיים אך לא חדשים או מכובסים. בגד מכובס ימסרנו לאחר שילבש כחמש דקות ויחזירנו לאבל שילבש, ינעל נעליו וילך לבית הכנסת. מיד במוצאי שבת אחר הבדלה יחזור לאבלותו, אם לא נגמרו ה"שבעה".

לא. בשבת עצמה אין נוהגים מנהגי אבלות שבפרהסיא, וצריך אף להזהר שלא לבא לידי בכי בשבת.

קימה מהשבעה:

לב. לאחר תפילת שחרית של בוקר יום השביעי, יושבים האבלים ואומרים להם המתפללים (או אפילו אחד מהם) פסוק: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהֹוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַים תְּנֻחָמוּ" ולבני עדות אשכנז יאמרו רק: "קומו יקירים" ובכך מסתיימים כל דיני השבעה ומחליפים האבלים את בגדיהם למכובסים, לאחמ"כ נוהגים שהמשפחה עולה לקבר המנוח/ה ולהתפלל וללמוד לעילוי נשמתו, נוסח התפילות והלימוד המדויק ומסודר לפי שם המנוח תמצא בספרוני 'טוב שם' המהודרים, בהמלצת הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א.

לג. אם יום השביעי חל בשבת, יאמרו להם בבית הכנסת נוסח הנ"ל כבר בתחילת תפילת שחרית, כדי שיוכלו האבלים לעלות לתורה לעילוי נשמת הנפטר/ת.

דברים הנוהגים בימי השלושים והשנה הראשונה:

לד. מצבה: יש להקים אבן או בסיס למצבה מיד לאחר השבעה, אך לא קודם לכן. את המצבה נוהגים להקים עד יום השלושים. בכל מקרה ראוי לזכור שאין נחת רוח לנפטר ממצבות מפוארות. וטוב יותר להרבות מעשים טובים וגמילות חסד לעילוי נשמתו.

לה. איסור הסתפרות ותגלחת הזקן וכסיסת הצפרונים כל שלושים לגבר, ואם אבל על אביו ואמו צריך לחכות עוד כמה ימים עד שיגערו בו חבריו להסתפר, ולאשה מותר מיד בתום השבעה.

לו. אסור ללבוש בגד חדש לבן מגוהץ כל השלושים.

לז. מותר לאחר השבעה לעבור לדירה חדשה וכן לצבוע ולשפץ הבית כשצריך לכך למגורים.

לח. כל ימי השלושים, האבל אסור בשמיעת כלי נגינה אף דרך הקלטה, וכן אסור לילך לבית השמחה, כגון חתונה ובר מצוה וכן לטיולים וכדו', ואם אבל על אביו ואמו, אסור בכל זה כל השנה הראשונה, אבל ללכת לסעודת ברית מילה, וכן סעודת סיום מסכת, וכן להשתתף בשבת חתן, כשאין במקומות הללו מנגינות וכלי שיר מותר להשתתף בהן אף ששרים יחדיו שירות ותשבחות.

לט. כל שנת האבל הראשונה, ישתדל האבל להתפלל כשליח ציבור ובתנאי שהוא ראוי לכך והוא מקובל על הציבור ויודע להתפלל במתון מבלי להחסיר תיבות, ובכל אופן יקפיד לומר את הקדישים ובפרט קדיש יתום, שהוא הקדיש שלפני "עלינו לשבח".

חג ומועד שנפלו בימי האבל:

מ. מועד (כגון: סוכות, פסח, שבועות, וכן ראש השנה ויום כיפור) שחל בימי השבעה, מבטל מהאבלים דיני גזירת שבעה מערב החג, וכן אם חל מועד לאחר שבעה תוך השלושים, מבטל מהאבלים דיני גזירת שלושים מערב החג. וכיון שיש בזה דינים ופרטים משתנים, יש לעשות בזה שאלת חכם כל מקרה לגופו.

אמירת קדיש:

מא. אמירת קדיש וברכו וכן בקריאת הפטרה בספר תורה, מעלתם עצומה להגן עליה מפני המזיקין, ולהעלותה למדרגות רמות בגן עדן, ויש לאמר הקדיש במתון ובדיקדוק האותיות וההגיות, ויאמרו הבנים את הקדיש בתפילה במקום המיועד, וכן לאחר כל שיעורי תורה, ברכת הלבנה וכדו' בשנה הראשונה, וכן בשבוע יום האזכרה בכל שנה, כפי שיבואר לקמן.

מב. וכן לימוד תורה ונתינת צדקה על ידי הבנים לעילוי נשמת אביהם יש בה תועלת עצומה למנוח/ה.

מג. בסוף אחד עשרה חודש נוהגים לפסוק לאמר קדיש בבית הכנסת בתפילות למשך כשבוע, ואח"כ ממשיכים עד סוף שנים עשר חודש, ואולם קדיש שלאחר לימוד תורה וכדו' לא יפסקו כלל, וברור שעיקר האזכרה לע"נ המנוח/ה, לעשותה בסוף שנים עשר חודש דווקא.

סדר האזכרה

בליל יום הפקודה עורכים אזכרה לע"נ הנפטר: מדליקים נר נשמה ועורכים לימוד, ומביאים מיני ברכות לע"נ, ואח"כ אומרים תפילת השכבה לנפטר.

כל לימוד תורה מועיל וחשוב להעלות את נשמת המנוח למעלות רמות, אך ישנם פרקים המסוגלים ביותר לזה ע"פ קבלה מרבותינו ז"ל, ולכן ישתדלו בני המשפחה לפנות זמן בליל האזכרה ללימוד תורה ולגמול בכך חסד עם המנוח ז"ל.

ראשית, טוב וראוי שילמדו את ההלכות המובאות לעיל בדיני ומנהגי יום השנה והעליה לקבר של יום המחרת, למען ידעו את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

לאחר מכן, ילמדו המשניות המובאות לקמן אשר הם מסוגלות ביותר לתועלת הנפטר [והם שני פרקים: הראשון, פרק כ"ד ממסכת כלים, והשני, פרק ז' ממסכת מקואות. ויש הנוהגים ללמוד עוד פרקים שונים ממסכתות אחרות, והעיקר ללמוד לפחות פרק משניות שלם בהבנה לע"נ המנוח ז"ל, וטוב מעט בכונה מהרבה שלא בכונה]. לאחמ"כ, טוב שיקראו קטעים מספר הזוהר פרשת ויחי, ואח"כ יאמרו קדיש על ישראל, ויעשו השכבה לנשמת המנוח.

נוהגים לעשות סעודה, או להביא מיני אוכלים בכדי שהציבור יברך כהלכה ובכונה על כל מין בנפרד, לע"נ המנוח.

ישתדלו להביא תלמיד חכם שיאמר בסעודה דברי תורה ודברים בשבח המנוח בכדי לעורר עליו רחמים, וכן בכדי לעורר את הציבור לתשובה ומעשים טובים, ויהא זה לנחת רוח גדולה למנוח.

סדר העליה לקבר

ביום הזכרון בבוקר נוהגים לעלות לקבר הנפטר וללמוד ולהתפלל שם לעילוי נשמת המנוח.

כל מנהגי יום השנה כולל העליה לקבר המנוח, יש לשומרם אף מאה שנה לאחר פטירתו, ואולם מי שחלש, חולה או זקן פטור מלהתענות ולעלות לקבר ביארצייט, ומי שפסק מלעלות לקבר הוריו מזה כעשר שנים, ישלח מקודם שליח למקום קבורת אביו, להודיע ולבקש שרוצה לחזור ולבקר שם.

נוהגים שבני המשפחה עולים לקבר הנפטר לבקרו ביום השביעי, ביום השלושים, ולאחר אחד־עשר חודש וביום השנה בכל שנה ושנה (קב הישר פ' עא, טעמי המנהגים ח"ג דף לז ע"א), ובעה"ק ירושלים ת"ו, נוהגים גם בערב ר"ח אלול, וער"ח ניסן.

בספר חסידים (סימן תנ) כתב "שהנאה יש למתים כשאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נשמתם טובה, ומטיבים להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם הם מתפללין על החיים..." ובס' מעבר יבוק כתב שזהו בעיקר כשהבנים והקרובים מבקרים בקבר.

אין לנשים ללכת לבית הקברות בימי ראייתן, ומותרות מעיקר הדין לילך מספירת שבעה נקיים אף לפני טבילתן, ואולם כדאי וראוי שנשים לא תלכנה כלל לבית הקברות, ולכל הפחות יעמדו במרחק ד' אמות מהקברים.

כהן לא יעלה לבית הקברות כלל משום איסור טומאת מת לכהן.

טוב לטבול במקוה לפני שהולך לבית הקברות, וכן טוב לתת צדקה ביום זה.

אין לנטוע אילנות ופרחים בבית הקברות ליד המת.

מי שלא ראה קברים שלושים יום, כשיבוא יעמוד בקירוב ארבע אמות לקברים ויאמר ברכת "אשר יצר אתכם".

אין לנהוג בבית הקברות קלות ראש ולכן אין אוכלים ושותים שם, וכן אסור לעשן שם. ואין להכניס למקום הקברים דברי מאכל ומשתה כלל, ואם הכניס לא נאסרו באכילה. ומותר לאכול אכילת עראי ברחבה הסמוכה לבית הקברות, ויתנו דעתם שהברכות יהיו כהלכתן ויכוונו בהם לעילוי נשמת המנוח.

יש להיזהר בהילוכו שלא לדרוך על מצבות, אא"כ אין אפשרות אחרת.

יעמדו העולים סמוך לראשו של המנוח, ושם יתפללו וילמדו לע"נ, ויאמרו בפה שכל הלימוד הוא לעילוי נשמת הנפטר.

נוהגים כשבאים לקבר, להניח ביד שמאל איזה אבן על המצבה, והוא לכבוד הנפטר להראות שהיו על קברו (אליה רבה סי' רכד). וכן ראוי להדליק על המצבה לפני הלימוד נר נשמה.

סדר הלימוד בבית הקברות: קוראים תחילה פסוקי תהלים ממזמור קי"ט המתחילים באותיות שם הנפטר, ובאותיות נשמ'ה, ואח"כ, אם יש עשרה גברים, אומרים הקרובים, קדיש יהא שלמא, ואח"כ ילמדו בהבנה משניות פרק כד ממסכת כלים וכן משניות (בודדות, ואין צורך בפרקים שלמים) המתחילים באותיות שם הנפטר, ופרק יש מעלין (מקואות פ"ז) החותם באותיות נשמה, וקטעים מספר הזוהר, ולאחמ"כ יאמרו קדיש על ישראל ותפילת השכבה לנפטר.

בתפילות ההשכבה, עדות הספרדים נוהגים להזכיר את שם האם ועדות האשכנזים מזכירים את שם האב, ונהרא נהרא ופשטיה.

לאחר היציאה מבית העלמין יש מיד ליטול ידים ג' פעמים לסרוגין משום טומאה, וי"א שלא חייב בכלי דוקא וסגי בשטיפה, ונוהגים שלא לנגבם לאחמ"כ.